תרבות אינה אי
ebraico / la cultura non isola
אי הוא חלקת אדמה מלבלבת מהים; על ידי הים, הוא מוגן, נפרד, מורחק מהיבשות, שהאדמה שלהן נראית מוצקה, עצומה, ביתם של אלפי אירועים שמתיישבים בה, מתמרנים, מכרסמים, מזקינים אותה.
אדמת האי היא נוזלית, סגורה. בה יכולים לגור שוב ולחדש אותה. היא יכולה להיות עולם בתוך עולם, עם חוקים משלו. נחשוב על אטלנטיס, אוטופיה, האי של רובינזון קרוזו.
כמה איים וכמה אוטופיות מופיעים וטובעים במהלך הזמן? הפילוסוף ז'אק דרידה כתב: ״מהו אי? אין עולם, יש רק איים״. עקב כך, המחשבה על האי גורם לנו לשקול מחדש את העולם שאנחנו חווים, שעליו האי מטאפורה ועיבוד, פרויקט ומרד.
אי, לכן, הוא מקום ומודל. תכונותיו הפיזיות אינן רק גיאוגרפיות או טבעיות, הן גם העקבות המלאכותיות ותרבות האדם. לכן, האי הוא מקום חקירה, ניסוי וידע, הוא מודל תרבויות בנות-זמננו. הוא שומר את משמעויות הקיום, ובכל זאת הוא משתתף בתהליכי בניית הזהות ופירוקה, נטישה ופרידה, אובדן ובניית קשרים: האי הוא סכנת בדלנות ומעצר; האי הוא הזדמנות התחלה והקמה מחדש, גילוי מחדש והתחדשות, עתיק וחדש; האי הוא המקום האחר האולטימטיבי, הוא מסתיר אוצרות והוא יעד בריחה, דרך רדיפה אחר האושר.
נצפה באופק, האי הוא המראה של מי אנחנו, הצורה המקורית של מה שמסעיר ומניע אותנו. מישל טורנייה השווה את האי לדיאסטולה וסיסטולה של לב האדם, להתרחבות והתכווצות. הוא מעגל הקסמים שמכיל ומגן. מקום בטוח, שלם ויחיד משל עצמו, ביצה קוסמית או גן עדן. האי, גרעין עטוף במי שפיר הים, הוא סמל אימהי של ״שיבה לרחם״: תרבות הנשי-אימהי, בפרשנות מחודשת במונחים של גנרטיביות תרבותית, היא מביאה גישה מיוחדת כלפי האדם. מחסה, חמלה, הגנה, דאגה, מתנה, קשר לחיים הם התנאים החיוניים לתרבות ההבדל שאנחנו מתכוונים לשתף דרך התוכנית התרבותית שלנו.
אבל ההיא הוא גם מקום הרוח. הוא המחשבה שלובש צורה ומגיח מעומק בלתי חדיר, חשוך, צפוף חיים: ״איים הם כרעיונות. נטושים, מרתקים. הם פועלים כשמורות, לוכדים סיפורים ומחסים אנשים מאז יצירת השיר הראשון״ (מליס דה קרנגל).
האי הוא תמונה, סמל, רעיון. עם זאת, הוא מקום מוחשי וגופני, נשלט על ידי זרמי יחסיו, על ידי פרשת דרכים של כניסות ויציאות: ״עוזבים, מגיעים לשם. הוא מזמין את עצמו לעבור את הים סביבו, לגעת ארצות אחרות״ (ז'אן לוק ננסי). האי, למעשה, הוא חדיר, פתוח.
לחקור את מורכבות דימוי האי הוא לגלות את השורשים המיתיים של כל הבניה לאומית, להקרין על תמונת מקום את כל מה שצריכים לעבד ולדחות: אכזבה, מלכודת, תעלומה מלחיצה.
האי הוא ממלכת הכפולים: סגירה–פתיחה, קבלה–הדרה, חופש–מאסר, קשר–מרחק. את הכפילויות הזהותיות האלה אנו מתקוונים לפתח בעקרונות ובתוכנית של פרוצ'ידה בירת התרבות של איטליה לשנת 2021, כדי לקבל הזדמנות האי כנקודת מבט אופטימלית על חוויית הסתירות המתמשכות, המאבק הנצחי של תחושת שייכות נגד זקוק להכריז על היותו שונה.
החוויות המגיחות מבפנים ומהאי, שמלוות ומדריכות את תהליך המועמדות, מפתחות מיפוי עובדות ואירועים: נקודה אחרי נקודה, אף מקום דמיוני ופונקציונלי לא מקבל מוחשיות ממשית, לא מאפשר שמוצאים ומגלים אותו. מסביבת האי ובמקומות האי נולדות מעבדות בהן חיי היום-יום, כוחות הטבע והביטוי התרבותי הם כלי פרויקט אנושי מתפתח.
לפרויקטים יש שתי רמות חקר. ברמה ראשונה אופקית, הם מתארים את השטח היצירתי של האי כפי שהוא נראה, עם מחזור אירועיו התרבותיים והחיוניים. אבל יש למסלול הזה עומק אנכי כולל נסיעה אמיתית, מיניאטורה של הפוטנציאלי העכשווי שבו רעיון ההתקדמות, המדע והטכנולוגיה מציב את האדם במרכז של הזיכרון ולכן של היכולת לתפוס את העתיד, בפיתוח המודעות להיות תושבים ולא סתם עוברים.
